תוכנית רפת מקיימת

"בתחילת תהליך ההקמה וההתקשרות עם מחלבת יטבתה, המנכ"ל, רם סרוגו, ועוד שניים מהמנהלים, באו להפגש איתנו. בתום הפגישה, מתן לקח אותם לגבעה שבה תוקם הרפת, שלא היה בה כלום והייתה באמצע שממה, ואמר להם - פה תוקם הרפת. החברה מיטבתה הסתכלו אחד על השני, אחר כך על מתן, אמרו 'הבנו', נכנסו לאוטו ונסעו. הם בטח חשבו בליבם שאנחנו שני משוגעים, אבל הנה – זה קרה".

"אני במקור מבאר טוביה, ושם לסבא ולסבתא שלי, ולדודים שלי, היו רפתות. ככה גדלתי כל חיי. בשנת 2010, אני ואשתי חיפשנו מקום לגור בערבה. רציתי להיות חקלאי, ובכלל לא חשבתי על רפת. חשבתי על לברוח מהמרכז ולחיות בקהילה בערבה. בסוף, כשהגענו למושב פארן, בדיוק נערכה הגרלה להקצאת רפתות. הגישו 12 בקשות, והייתה רק הקצאה אחת לאזור שלנו. ואיכשהו, אני זכיתי".

"לפני שני עשורים, ולרגל חגיגות ה-75 להתאחדות מגדלי הבקר, הגיעו לכאן צוות שלם מההתאחדות, מלווה בצלם, כדי לצלם את הפרה רוית, והפכו אותה מיד לכוכבת. הם הדפיסו את התמונה שלה על סדרה של בולים, וגם הוציאו מטבעות זהב עם הפרופיל שלה טבוע עליהם. רוית נהייתה כוכבת, ורפת קיבוץ סמר עלתה על המפה."

"להיות רפתן הייתה השריטה שלי מאז שנולדתי. גדלתי בחיפה, אבי היה נגר, ואני זוכר שכל חופש ביקשתי מההורים שלי לנסוע לחברים שלהם שחיים במושב, כי רציתי להיות ליד הרפת. ההורים שלי עלו מהולנד, אולי בגלל זה. בתיכון, למדתי בבית ספר חקלאי ומשם יצא גרעין לקיבוץ מסדה, בעמק הירדן. שם הייתי רפתן במשך 12 שנים, וגם ניהלתי את הרפת. ואז, אשתי ואני קיבלנו את ההחלטה להגיע לפה, לפארן, והקמנו את הרפת שלנו."

"ישבתי בבית קפה בתל אביב, באוקטובר 2015, כשקיבלתי טלפון ממועצת החלב. בכל שנה הגשתי בקשה לרפת, ופתאום הם התקשרו להודיע לי שקיבלתי את הזכות להקים אחת, תחת תנאי: עד ה-31/12 היא חייבת לעמוד עם היתר. אני זוכר איך באותה התקופה התחלתי לרוץ בין המוסדות ובאמת, הלא יאומן קרה ובדצמבר היא הוקמה. התחלנו אז עם מספר ענק של פרות – שמונה. איתמר, מהרפת הסמוכה, לימד אותי את הדברים הבסיסיים, ומשם, לאט לאט, גדלנו."

"במלחמת יום הכיפורים הייתי נער בן 16. גייסו אז את כל הרפתנים למלחמה, ואמרתי לחבר שעבד ברפת בכפר ויתקין שאם צריך עזרה – שיגיד. יום אחרי הוא באמת אמר לי לבוא, ואני מאוד התלהבתי, כי רציתי לנסוע על טרקטור, וידעתי שיש טרקטור ברפת. באותה התקופה עבדתי עם האבא, הרפתן, שהיה מבוגר מאוד, וככה נכנסתי לעולם הרפתנות, עד שבכיתה יא' באתי ואמרתי למנהל בית הספר שלמדתי בו שאני לא אמשיך איתם, כי את כל מה שאני צריך יש לי ברפת. בשנות השמונים, היו שני מקומות בארץ שאפשר היה לקבל בהם רפת, מושב פארן בערבה או אליעד ברמת הגולן. הדיבור אז היה על להחזיר את הרמה, ואמרתי שלשם אני לא הולך. אז קניתי 16 פרות והגעתי לכאן. ומ-16 גדלנו למאתיים, ואני שמח על ההחלטה שלי כל יום מחדש, כבר כמעט ארבעים שנה."

"אני זוכר שבשנת 1997, תוך שלושה חודשים מהרגע שהרפת נפתחה, הכפלנו את גודלה. בתקופה הזו, אז, ממש בהתחלה, היו לנו 187 המלטות. לא היה לנו יום ולא לילה, והצוות הראשוני עבד 24/7, כל יום כל היום. אז, המכסה שלנו הייתה מיליון וחצי ליטרים. היום אנחנו כבר על ארבעה מיליון. באותה התקופה היו רק שני חברי קיבוץ שהיה להם ניסיון בעולם הרפת ולכל השאר, הכל היה חדש. זאב צומברג, מי שניהל את רפת יטבתה באותה התקופה, ליווה אותנו מקצועית ועזר לנו עם ההמלטות וקניית העגלות. אני הייתי אז גזבר הקיבוץ, עד שיום אחד אמרו לי שמהיום אני גם מנהל את הרפת. וכך היה, היה לי שולחן אחד לגזברות, ושולחן אחד של מנהל הרפת, אבל הכיסא היה אותו כיסא, כדי לחסוך."

"הרפת הוקמה בכלל כרפת רובוטית, בעיקר כדי לייעל את העבודה ולהוריד את הצורך בכוח אדם רב. אבל אז גם התחילו הבעיות. הרובוט אמנם מאוד מתוחכם אבל עלות התחזוקה שלו אדירה וככל מכונה – גם הוא מתקלקל מפעם לפעם. פתאום המזגן לא עבד, או שהיו תקלות במחשב, והרפתנים עמדו אובדי עצות מול המצב. בשנת 2012 הוחלט לעשות שינוי, ועברנו מהישענות על רובוטים למכון חליבה. אני במקור ממושב הבונים, והגעתי לכאן כדי לנהל את הרפת החדשה, אחרי שניהלתי רפתות ברגבים וגם בויאטנם ובניו-זילנד. האמת, שלא חשבתי שאחזור לרפת אחרי הסיבובים בעולם, אבל אני רפתן, וזה המקום שלי, וכך זה יהיה כל חיי."

"בשנת 1947, רכשנו את הפרה הראשונה וקראנו לה 'מניבה'. מיד אחריה רכשנו עוד שש פרות, והן אלו שסיפקו את הצרכים של חברי הקיבוץ בזמן המצור שהיה כאן. בסוף אותה שנה, אחרי מלחמת העצמאות, העברנו את הרפת לבניין נטוש בבאר שבע, ושם גם גרו הרפתנים במהלך השבוע. רק בשנת 1951, כמעט ארבע שנים אחרי, החזרנו את הפרות, במסע רגלי, אל הרפת החדשה שבקיבוץ. באותה התקופה חלבו בידיים, ובלילות החליבה נעשתה לאור עששיות. והיום, מאותן שבע פרות הגענו ל-350 פרות, שמניבות כמעט ארבעה מיליון ליטרים של חלב בשנה."

"בשנת 1980 עליתי לארץ מארצות הברית כדי לעבוד בקיבוץ, וליישם את האידאולוגיה שאני מאמין בה. עד 1983 טיילנו ביהל ובנאות סמדר – שפעם קראו לו קיבוץ שיזפון, וב-1983 עלינו על הקרקע. בתקופה הזו הציעו לנו להקים רפת והקצו לנו מכסת חלב, כדי שתהיה פרנסה לחברי הקיבוץ. חשבנו על זה והחלטנו שכן, רק שבקיבוץ, כמעט ולאף אחד לא היה ידע על העבודה ברפת. היה רק חבר קיבוץ אחד שהיה בפנימיית בן שמן, והוא זה שהיה אחראי על נושא הבריאות ברפת בשנים הראשונות. אני הייתי אז המסגר של הקיבוץ, בניתי את הסככות ברפת ביחד עם צוות המסגריה. אחר כך הייתי גזבר, אחראי מיכון חקלאי, הייתי במוסך, ובסוף נכנסתי לרפת בתור איש תחזוקה, ומשם למדתי את הנושא. כי בסוף, הרפת זה ענף שמשלב בין עבודה עם חיות, עבודה עם אנשים, ידע בכלי עבודה, טרקטורים, חשמל ואינסטלציה, הבנה כלכלית, ולי היה רקע בהכל חוץ מאשר בפרות, ואותן, לאט לאט, למדתי."

"ארבע הפרות הראשונות הגיעו לקיבוץ בנובמבר 1957. החבר'ה הראשונים, החלוצים, עשו עבודה כל כך טובה, עד שנוצר עודף חלב כזה שגרם להם להחליט להקים מחלבה. זה קרה כשהם הבינו שגם החמאה המקומית לא נאכלה עד תומה, והם היו צריכים לשווק אותה החוצה. ב-1962 התחילו לשווק חלב לאילת. ממש מהימים הראשונים, מחלבת יטבתה והרפת היו גב אל גב, וחיבר ביניהם צינור ארוך שמעביר את החלב הטרי ישר אל המחלבה. עם השנים המחלבה גדלה מאוד, ובהתאם, גם הצינור – התארך."

"אני רפתן כבר חמישים שנה. בעברי ניהלתי במשך 15 שנים את רפת איילת השחר. משם יצאתי ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, ניהלתי את רפת הפנימיה החקלאית 'מקווה ישראל', ולאחר מכן הקמתי רפת מצליחה מאוד בבית חנניה. הרפת שגשגה, אבל הרשויות גרמו לי ולאשתי להבין שכדאי שנסגור, והחלטנו לרדת דרומה. בתקופה ההיא התחלנו לחפש שטח להקמת רפת, ושמענו על פרויקט להקמת חוות בנגב. לקחו לנו בערך שנתיים להקים את המקום ולעבור את כל התהליכים הסטטוטוריים. וכך קרה שערב אחד בשנת 2000, חלבנו את שישים הפרות שהיו לנו בבית חנניה, משם העמסנו אותן על המשאיות, ובבוקר כבר חלבנו אותן כאן במדבר."

"הגעתי לפארן בשנת 1975 מכפר לימן שבצפון, במסגרת גרעין נח"ל, ושם גם פגשתי את אשתי, נירית, שהגיעה ממושב 'ניר בנים'. נירית לחצה שנקים את הרפת. היא דור שלישי לרפתנים בארץ, והרפת הייתה בדמה. עם השנים הרפת גדלה מאוד, עבדנו על התשתיות, הקמנו עוד סככות, ואפילו הבאנו מערכת סולארית. ולמרות כל השינויים הדרמטיים האלו, אני עדיין חולב במכון החליבה לצנצנות, בלי מחשב, בלי זיהוי, ובלי בדיקות חודרניות לפרות, אבל עם המון המון ניסיון ואהבה".

"הגעתי מהעיר הגדולה לקיבוץ דביר בגיל 17 במסגרת גרעין הנח"ל, וכמובן שביקשתי להיות מצוותת לרפת. אמנם היו הרבה קופצים על העניין, אבל אני ועוד שלושה בני גרעין נבחרנו להיות רפתנים. אני עד היום זוכרת את אחת מהפעמים הראשונות בהן הלכנו להפריד פרה מתוך הקבוצה. היא שיגעה וטרטרה אותנו, ואני חשבתי שאני יותר חכמה ממנה. החלטתי לא לתת לה לברוח, וקפצתי מעל פרה אחרת כדי לחסום אותה, אבל כמובן שהפרה שעברתי מעליה נבהלה וקמה, כשאני בעצם 'רוכבת' עליה הפוך, עד שהיא העיפה אותי לתוך החרא. וככה נראתה ההתחלה שלי בעולם הרפת, ומאז אני שם".

"בשנת 1993 הגעתי מירושלים לקיבוץ טללים במסגרת גרעין הנח"ל, ומאז אני עובד ברפת, ממש מהימים הראשונים שלי כחייל צעיר. אני זוכר שכבר כשהגעתי לפה לסיור הכנה, עוד בכיתה יב', ידעתי שטללים הולך להיות הבית שלי. אשתי ואני היינו באותו הגרעין, ואחרי השירות כל אחד התפצל. היא חזרה לרחובות, אני נסעתי לטיול אחרי צבא, וכשחזרתי החלטנו שאנחנו חוזרים לכאן, ומאז אנחנו פה. בשנת 2004, עם האיחוד של רפת קיבוץ טללים ורפת קיבוץ משאבי שדה, הפכתי להיות מספר 2 של עוזי, המנהל המיתולוגי. אחרי שהוא פרש, בשנת 2013, החלפתי אותו כמנהל הרפת המשותפת. ניהול הרפת המשותפת היה חלום עבורי, ואני שמח שהגשמתי אותו בקיבוץ שאני כל כך אוהב".

"כמוטו, חשוב לי לחנך ילדים לעבודה. יש לי חמישה ילדים, ואת כולם העברתי ברפת. הם נכנסו לרפת עוד בגיל הגן, עשו את כל החופשים שלהם כאן, וחזרו לעבוד איתי גם אחרי הצבא. ואני לא עושה את זה רק עם הילדים שלי. כבר מעל לשלושים שנה שאני מקבל לרפת ילדי בית ספר, שמגיעים לכאן כבר בכיתה ז' ליום עבודה בשבוע. הם יוצאים מפה בכיתה יב', כשהם כבר יודעים רפתנות, ובעיניי, זו אוניברסיטה לכל החיים. אני חושב שזה דבר נפלא ומשקיע את הנשמה בזה, כי אני מאמין שזה תורם להם ברמה החינוכית, וגם מפתח גישה לחיים. אנחנו מקבלים ילד שמחונך לעבודה, יודע את המקצוע, וגם עושה אותו בצורה עיוורת, ובסוף, כולם מרוויחים מזה".

"הגעתי לפארן מרמת ישי בשנת 1992, כשרפול חילק מכסה שנתית של 250 אלף ליטר לכל נקלט חדש. אני ואשתי קיבלנו את המכסה, ובהתחלה חלבנו ברפת של דני הדס. אחרי שנתיים חזרנו לרפת שלנו, ולאט לאט קנינו מכסות נוספות. אני אוהב את המקצוע. אני אוהב את החופש, את בעלי החיים, את עבודת האדמה. זה עולם אחר, ויש בו מלא יצירה. בכל בוקר כשאני קם לרפת קורה משהו חדש. פרה ממליטה, בורחת או קופצת, ואין יום פה שדומה לאחר".

בשנת 2009 קיבלנו מכסת חלב להקים רפת חדשה במושב צעיר (אז בן 3 שנים) . בסוף 2011 התבקשנו להגיע לפגישה עם מועצת החלב לברר האם תוקם הרפת או שיקחו לנו את המכסה. אלון צדוק (מרכז המשק, והוגה רעיון הרפת) הבטיח שתוך 9 חודשים נתחיל לחלוב (נענע בספקנות), ואכן לאחר 10 חודשים ויומיים, בתאריך 02.10.12, נחלבו הפרות הראשונות!!! ומאז לא עצרנו לרגע אחד...

הרפת בבית קמה התחילה לרקום עור וגידים בקיץ 1949 עם 3 פרות ושני כדי חלב שהובלו כל יום לקיבוץ שובל. היה רופא וטרינר בבאר שבע שכדי להזמינו היה צריך לנסוע אליו הביתה ולהביא אותו. ב-1950 יובאו 20 פרות מאמריקה של הסוכנות והרפת החלה לגדול. ב1974 נסגרה הרפת וב1996 נבנתה מחדש עם מכסת חלב של 2.250 מיליון ליטר. בשנת 2004 התאחדה הרפת עם רפת משמר הנגב והוקמה שותפות "רפת משמר קמה". הפרות נחלבו בבית קמה וגידול העגלות במשמר הנגב, כאשר ב 2014 הועברו העגלות לבית קמה . כיום, עם מכסת חלב של 7.5 מיליון ליטר, אנו חולבים כ-750 פרות כאשר את רוב החלב אנו מייצרים בחודשי הקיץ.

קיבוץ שובל עלה על הקרקע ב 6.9.1946 במסגרת עליית 11 הנקודות בנגב. ענף הרפת התחיל את דרכו עוד בנתניה, שם התקבצו ראשוני החברים לפני המעבר לנגב. רפת שובל זכתה בכמה פרסים על הישגיה בשנות ה 50 ונכנסה לדפי ההיסטוריה המקומית בזכות הפר מרשל הגדול והמפחיד שהרביע בשמחה את הפרות עד עידן ההזרעה המלאכותית. בתקופה זו גידלנו גם עגלים לבשר וענף המספוא סיפק מזון ישר מהשדה. במשך הזמן התמקדנו ברפת חלב בלבד. עברנו משיטת חליבה של שדרת דג אל שיטת הקרוסלה, נבנו חצרות רחבות ידיים בשיטת קורל. בשנת 2006 נעשה איחוד של שתי הרפתות נען ושובל. רפת חדשה נשארה בקיבוץ שובל והמשיכה לצמוח. ב2014 צורפה רפת שלישית מבית גוברין ומכסה של רפת משולשת גדלה 12.5 מיליון ליטר חלב בשנה.